קטגוריה: בלי מעצורים – פרשנויות ומחשבות

שב עליי ותחרבן

Untitled

אני חושב קצת על אהרן שבתאי בזמן האחרון, וספציפית על ספר שיריו ״שמש, שמש״. זה ספר השירה היחיד שכתבתי עליו ביקורת במהלך שנותיי כמבקר, ואני חושב שהיה עדיף אילו לא הייתי כותב. לבקר שירה ולבקר פרוזה זה בעצם שתי עבודות שונות. בעולם מתוקן היו תקנים נפרדים לביקורות האלה. אני חושב שזו הביקורת היחידה שאני ממש מתחרט עליה, גם כי בקריאה עכשיו מתברר שטעיתי בה, טעיתי חמורות, וזה אולי הוגן להגיד דבר כזה גם ממרחק השנים וגם אם זה לא מכסה על הנזק. שיהיה ברור, זו לא רשימה שמעידה על כך ש״הנה, המבקר מודה שטעה וכל הביקורות שלו הן אולי טעויות״. לא. זו ביקורת יוצאת דופן, יחידה במעמדה, בגלל שלל אלכסונים שנפגשים בה ואין לי כאן המקום לפרטם והראשי שבהם הוא כאמור היותו ספר שירה, ואני איני מבקר שירה.

אני חושב על אהרן שבתאי מאז הערב לזכר גרשוני, ששבתאי דיבר בו. אני לא הייתי שם, אבל דנה זוגתי כן, והיא סיפרה לי על הדברים ששבתאי אמר, וזה היה כן ויפה מאוד, וקרה, כמו שקורה לי מדי פעם, שנזכרתי בביקורת ההיא, החובבנית – מותר לומר, אולי צריך, אולי חובה – אבל בניגוד לעבר זה לא נעלם, אני עדיין חושב עליו.

התייחסתי לא מזמן לשיר של שבתאי בטקסט שכתבתי למוסף הארץ על צואה בספרות: ציטטתי שם את שירו ״האויב״, שהיה איזו תופעת רשת ויראלית לעשר דקות, וכלל את השורה האלמותית ״אויבו של אהרן // הוא העצירות״. בטקסט שלי, שהתייחס למשמעותיות המגדריות של החרא בספרות, טענתי שהעצירות היא סוג של היריון גברי, והחשש שמבטא שבתאי הוא בעצם הפחד הזה מהתשוקה להיות אישה. זו פרשנות יפה לדעתי. כמובן שלצידה קיימת האמת הנוכחת, ששבתאי בגילו המתקדם מפחד מעצירות, כי מערכת העיכול כבר לא מה שהיה פעם וזה לא נעים, עצירות. שתיהן מתקיימות זו לצד זו.

אבל בביקורת שלי, מ-2005, כתבתי, אני חושב שבחוצפה, שששבתאי ״מעוניין בתפקיד של הילד בגיל הגן, שצורח ׳קקה׳ על שולחן הסדר על מנת לזכות במעט תשומת לב״, קצת לפני שזיכיתי את עצמי מראש מהאשמתי בפוריטניות כשהכרזתי ש״אין כל רע בשימוש במילים כמו תחת, זין או חרא, ומי שטוען שלמילים כאלו אין מקום בשירה היום משאיר את עצמו חשוף לטענות לגיטימיות על פוריטניות״. הטענה שלי היתה שהשירים של שבתאי ישירים ופשוטים מדי, משמשים רק כפלטפורמה לאג׳נדה פוליטית ברורה מאליה, ואזכורי החרא היא כסות לדבר הזה.

ועכשיו, כשאני עוסק כל הזמן בנוזלי גוף והפרשות ביצירות כתובות, אני צריך להתעמת עם היובל ההוא שכתב את הדברים האלה. החרא הוא כסות? ילד, החרא הוא הדבר עצמו!

רגע, לפני החרא. יש פרשנות יפה לשם הספר, ״שמש, שמש״ במובן המעט קלישאתי של ״אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר״. הטקטיקה העירומה הזו, הכביכול נטולת תחכום ואפקט לירי של שבתאי, להניח את המציאות בשיר, נועדה לחשיפת העוולה ולפעמים מספיק לקחת ידיעה חדשותית ולפרק אותה לשורות קצרות כדי שהיא תהפוך לשיר.

הנה: ״אני לא שונא את העם. / רובם מלפפונים / שטובים לסלט / או להחמצה / ומחירם זול. / המשכילים מתנפחים, / הופכים לקישואים, / לדלעות, למלונים, / יש בהם מעט סוכר / ובעיקר מים. / החיילים שראיתי / במחסום סופה / הובלו בג'יפים לרפיח / כמו בקבוקי בירה / או פחיות בשר. / אחרי שירוקנו אותם / הם יושלכו איתנו / לאותה ערימה. / האם אכעס / על בקבוק מובטל / או על פחית ריקה?״. תשמעו, זה יפה. אין פה שום דבר שצריך להוביל מבקר לכתוב, כמו שכתבתי, שזו ״פרובוקציה והשקפה מדינית גסה״.

או זה: ״אשא עיני אל ההרים / ומה אראה? / קוביות קוביות של רוע, / הרוע הברור, המאוית / בכתב המרובע / על טעמיו / כבימי קדם…״. אני חושב על הקוביות בטון הענקיות שמשתמשים בהן כמחסומים, שהן מפוזרות כמעט אקראית ובעצם ממש אקראית, כעונש קולקטיבי בכניסה לכפר שיצא ממנו מחבל, לדוגמא, או על שטח מרעה או מטע זיתים, ואין שום דבר פשטני באופן שבו שבתאי מחבר בין זה לבין המקורות היהודים ולבין הכתב העברי.

טוב, ולחרא. יש את השיר הנושא את שם הקובץ:

שֶׁמֶשׁ שֶׁמֶשׁ

אֵיךְ אַתְּ מְאִירָה

וּבָאָרֶץ חֹשֶךְ?

אֵיךְ לָרָאשִׁים לֹא חוֹדֵר

פֶּתֶק אוֹר

וְאֵין קֶרֶן

בְּחַדְרֵי הַלְּבָבוֹת?

וְאֵיךְ נָגְהֵךְ

נִשְׁפָּךְ חִנָּם

לַחַיָּלִים וְלַשּׁוֹדְדִים

אֶת

הָאֲדָמָה

בְּבִּידוּ, בְּבּוּדְרוּס, בְּבִּילְעִין?

אֵיךְ פָּנָסֵךְ

מַנְהִיר אֶת הַדֶּרֶךְ

לְמַכֵּי הַזְּקֵנִים

וּלְמַרְעִילֵי הַבְּאֵרוֹת?

שֶׁמֶשׁ שֶׁמֶשׁ

כַּנִּרְאֶה אֵינֵךְ שֶׁמֶשׁ

אֶלָּא גּוּשׁ צוֹאָה

אז אפשר בהחלט לקרוא את זה כטקסט עצלני, שמה שמוביל אותו הוא אג׳נדה פוליטית מובנת מלכתחילה. אבל איזו טעות, הצואה שמופיעה בסוף היא לא איזה צעקה פרובוקטיבית. היא מפתח. אני חושב על זה שתמיד מדברים על הירח כגוש של גבינה, ויש איזה מימד רומנטי כזה בהפיכת הירח לגוש של גבינה למרות שמדובר בעצם בהנמכה אידיוטית של גוף שמיימי מלכותי. מה רומנטי בגבינה? זה הירח! כך שהמילים ״גוש צואה״ הן לא בהכרח בעלות משמעות שלילית: כפי שהגבינה היא משהו חיובי למרות שמדובר בהנמכה, גם הצואה.

לפני זה: שבתאי בעצם מעמיד כאן את עצמו לביקורת. את סגנונו זה הפשוט והישיר, שכביכול נועד להעמיד לבחינה נוקבת ומטהרת את האמיתות הפשוטות. הרי שבתאי אומר כאן – הנה אור השמש שלכם, אותו מטהר ומחטא, שמסמן את הדרך לגזל וביזה, להתעללות. זה שיר על אוזלת ידה של הכתיבה שלו עצמו. צירוף מילים יפה, ״פתק אור״. פתק אור זה השירה הרי, מילים שנושאות איזו איכות עליונה, זוהרת. אבל לראשים לא חודרת השירה. שבתאי מצהיר: איך יכול להיות שאני כותב שירה מטהרת כאור השמש ושום דבר לא חודר לאותם ראשים?

אז הצואה: אמרנו שהצואה היא לא בהכרח דבר שלילי כאן. עכשיו זה בא ביתר שאת לאור הפרשנות של הפסקה הקודמת, שמסתייגת מהמעלות של השמש, האור והחום, כחיוביות כל כך. זאת אומרת, שבתאי אומר – חשבו רגע על המוסכמות התרבותיות-חברתיות שלכם, צואה – רע ומגעיל, אור וחום – נהדר וטוב, ותראו שזה לא ככה. מתחת לאור השמש מתבצע הכיבוש, ומה שלא כתוב בשיר, אבל הוא נוכח מאוד – שבחושך מתבצעת ההתנגדות.

החרא בכתיבה הגברית קשור הרבה לנשיות: לא ניכנס לכל המאגר הפסיכואנליטי של הכתיבה על צואה, נתייחס לזה כנתון: הצואה היא מה שדרידה קרא ״שייר ללא שארית״, תוצר הגוף שבניגוד לילד אינו נכנס למערך השארים, למשפחה. וזה תוצר גברי מאוד, הוא מבטא את התשוקה הגברית האבודה, חסרת התועלת, ללדת גם. וכששבתאי מטיח בשמש ״גוש צואה״ הוא גם יוצר הקבלה בינה לבין גוש הגבינה שחג שם לידה בשמיים, וגם מסמן אותה כתוצר הגבר: וולד שאין לו תכלית, שאין לו עתיד, שהוא הצגה. הצגה של אור וחום, הצגה של הקמת משפחה, ובעצם הליכה לאבדון.

טעיתי.

מודעות פרסומת

אני אפרטהייד גאה

מבשלת בירה חובבנית מסמלת כיצד המילים ״אפרטהייד״ ו״כיבוש״ עושות את המסלול ש״גזענות״ כבר עשתה – אל היפה, המקובל, הלגיטימי

אז המילה ״גזען״ היא כבר מזמן לא מילת גנאי. כלומר, היא כן אצל שמאלנים. הם ייעלבו אם תקרא להם גזענים. אבל אבי אלקיים לא ייעלב. להיפך. הוא ״גזען גאה״, נאמן למורשתו של כהנא, אוהד בית״ר וכולי. אתם מכירים את הטיפוס, זה בכלל לא בנאדם אלא פרוטוטיפ, גנרי כזה, עם תכונות קולקטיביות. אחרי הרבה שנים שבהן גזענים התביישו קצת, ככה הרגישו לא נעים, בכל זאת, שונאים סתם בני אדם על בסיס אתני, נמאס להם. מספיק עם כל ההתייפיפות, ואלקיים מקבל 54 לייקים (יותר ממה שאני אקבל על הפוסט הזה) על הצעתו הנדיבה – ״תנו לנו נשק, אנחנו נדאג לשאר״:

Screen Shot 2016-07-19 at 10.38.36

אלקיים הוא דוגמת קיצון לאמירות מתונות יותר, שמעידות על תחושת ה״נקעה נפשי״ של הגזענים, שמסתכמות בתבנית: ״אם X זה גזענות, אז אני גזען גאה״, כמו שאפשר לראות אצל סמי מרציאנו ש״מתעב חלאות המבקשות רעתי״. ואם זו גזענות, ״אז אני גזען גאה״. גם מרציאנו סוחף את הקהל עם איזה 100 לייקים וגם תגובות מחברים טובים שמרגישים אותו דבר ואף יותר, כמו סאדי אלקיים שמכריז ״גזענות או נמות״ ועמנואל פז שמגדיר את עצמו ״גזען גאה ביהדותי״.

Screen Shot 2016-07-19 at 10.40.14

אריה כהן עושה גם הוא את המהלך הלוגי המתבקש ומכריז ש״אם לשנוא את מי שמבקש לרצוח את בני עמי וילדיי נקרא גזענות, אז…אני גזען גאה!״. גם חבריו של כהן תומכים בו ושלמה שלום מסביר ש״חונכתי לגזענות טהורה״, לא פחות.

Screen Shot 2016-07-19 at 10.37.44

ואחרון במקבץ החיובי הוא ניסים בן דוד שהגיע לקצה הלוגי של הנוסחה ״אם X אז Y״ עם ״אם לאהוב את עמי זאת גזענות אז כן אני גזען גאה״.

Screen Shot 2016-07-19 at 10.35.52

יש מי שמוצא בזה משהו יפה. שאומר שטוב שהאמת לפחות על פני השטח, קצת כמו הרבנים של הציונות הדתית שיוצאים מארונותיהם ועומדים בגלוי עם דעותיהם ההומופוביות, כמכריזים באותה נוסחה: ״אם לתמוך באהבת גבר לאישה, במוסד הנישואים, בערכים נורמטיביים לילדינו זה הומופוביה, אז אני הומופוב גאה״. אבל הלבנה של מילות גנאי היא מתכון חברתי מוכר לשימור והחמרה של מנגנונים קולקטיביים מקולקלים. אם להיות גזען זה בעצם בסדר, אין בעיה לטפל בה. הרי גזענות היא רק ״אהבת העם״, או ״שנאה למבקשי רעתי״, או ״התנגדות לרוצחים״.

אחרי שגמרו להלבין את ״גזענות״ על נגזרותיה השונות, הגיע הזמן לטפל במילים מסובכות אף יותר, ובעלות משמעות לאומית פרקטית בהרבה. ביום חמישי האחרון התקיים פסטיבל הבירה השני של תקוע, יישוב קטן וחמוד, שבתוכו כפר אמנים משגשג, השוכן במקום ציורי ותאב חיים בגדה המערבית, בגוש עציון, ממש ליד נוקדים המוכר כמקום שבו שר הבטחון נטע את אוהלו. בערך 3,200 איש גרים שם, ובערך 800 איש (לפי דברי המארגנים) טרחו ובאו לפסטיבל – חלקם אפילו מתל אביב! – כולל חברי להקת העתונאים נאג׳ חמאדי בראשות כוכב הרוק של התקשורת הישראלית דרור פויר, שיכול עתה לסמן וי אדום ליד הרובריקה הנכונה בטופס שתעביר ללהקה שרת התרבות, מירי רגב.

בפסטיבל הבירה הראשון של תקוע השתתפו לא פחות מ11 מבשלות מקומיות. בשני כבר צמח המספר ל14 – 12 מתקוע עצמה, ועוד 2 מנוקדים. די מרשים, באמת, ליישוב קטן כל כך. רוב המבשלים, מן הסתם, הם בשלנים חובבים, ולא מתיימרים לספק כמויות מסחריות, אפילו לא בסדר הגודל של מבשלות בוטיק זעירות. מדובר בחבר׳ה שמבשלים לחבר׳ה וקפצו על ההזדמנות להשתתף באירוע. אחת מהמבשלות שהצטרפו השנה היא מבשלת אפרטהייד. זה השם שבחרו מבשלי לבירה שלהם, כפי שאפשר לראות בהזמנה לאירוע – שבו לא ביקרתי, ייאמר מייד ומראש.

13582019_635351109948481_5606666571405831426_o

 

פויר החביב, נאמן לשליחותו העיתונאית, שם לב גם הוא לשם המוצלח מאוד שיווקית והעלה תמונה של הדוכן לחשבון האינסטגרם שלו, שמגלה חידודים לשוניים נוספים בהכרזה על הבירה כ״כובשת״, על רקע גדר ההפרדה, וציון ״מחיר הכיבוש״ במחירון. תכלס, מצחיק:

Screen Shot 2016-07-19 at 10.59.04

מי שצוחקים פחות על התרגיל השיווקי, אולי, הם תושבי תוקוע הסמוכה, כ6,500 פלשתינים שחיים את המציאות שזיכתה את ישראל, אצל חלק לפחות, בתיאור ״מדינת אפרטהייד״. הם כמובן לא יכולים להשתתף בפסטיבל הבירה של תקוע, אולי בצדק בנסיבות חיינו הנוכחיות. אבל תנאי החיים שלהם שונים מהותית משל תושבי תקוע בהרבה דרכים טריוויאליות בהרבה מאשר כן או לא לשתות בירה (שאולי בכלל לא יכולים לעשות זאת בגלל דתם), אבל נניח לזה כי זה בכלל לא משנה.

התגובה הרגילה להאשמה החמורה ב״כיבוש״ או ב״אפרטהייד״ היא זעם, או ביטול מוחלט, לא הפנמה מבודחת שלו. המילה ״כיבוש״ הפכה למילה ״אקיבוש״ כדי להגחיכה ולעקור ממנה את התוכן: הפוך ממה שקרה לגזענות. השימוש במילה ״אקיבוש״ אומר ״אין דבר כזה, כיבוש״, ההיפך מ״אני כובש גאה״. המילים ״כיבוש״ ואפרטהייד״ אינן מילים אווריריות ונתונות לפרשנות כמו ״גזענות״. זו שנאה פרטית ממניעים נפשעים, ואלו הן פרקטיקות שלטוניות בעלות השלכות פיסיות: משטר צבאי. פיקוח מים. הפרדה בכבישים. עוצר. הפסקת חשמל. דברים תכלס, של החיים, לא רגשות שליליים. הטיפול המתגונן במילים האלה, מבחינת הימין, הוא טעות: הוא פועל במסלול הקשה, המייסר, של הפרכת הטענות, של הצגת ההבדלים ביננו לבין דרום אפריקה (השוואה שלפעמים עושה נזק לישראל, כמו בטענה הנגדית שאכן יש הבדלים, ודרום אפריקה אכן לא הפציצה את עיירות השחורים), של הסבר מדוע אין כיבוש, מדוע עם לא יכול להיות כובש בארצו.

הבדיחה החמודה של מבשלת הבירה אפרטהייד היא שינוי כיוון אל האופציה המשחררת של חיבוק המילים הללו, בחזרה לנוסחת הקסם של ״אם X אז Y״: אם לאהוב את הארץ הזו זה כיבוש, אני אני כובש גאה. אם להגן על ילדיי מפני רוצחים זה אפרטהייד, אז וואלה, אני אפרטהייד גאה. יכול מאוד להיות שמבשלי הבירה ״אפרטהייד״ סבורים שישראל אינה מדינת אפרטהייד. יותר מזה, אולי הם מאותם מתנחלים מודעים וישרים מספיק שמכירים בעוולות הכיבוש, מתייסרים בגללם ומייחלים לימים אחרים של מדינה אחת לשני עמים, או איך שלא תקראו לחזון שאליו מדרדרת אותנו מדיניות ההתנחלויות. אבל בפועל, בשטח, ההלצה הזו היא ההכשרה של שמות העצם האלה כלגיטימיים. כעוד תיאור הגיוני של מצב העניינים שאליו נקלענו בעל כורחנו: אנחנו אשמים שאנחנו שונאים ערבים? הם מנסים לרצוח אותנו. אנחנו אשמים שאנחנו כובשים? הרי מעזה יצאנו ומאז יש גשם של טילים על הדרום. אנחנו אשמים בהפרדה? הרי אם אין הפרדה הם דורסים אותנו. אז וואלה, כן. אני כובש. ואלה, כן, אני אפרטהייד גאה.

אנחנו נמצאים בתחילתו של המהלך הזה, אבל הוא כבר לובש פנים וגוף, שמזכירים מאוד את מה שעשו ל״גזענות״. נאמנים למדיניות ה״מפסיקים להתנצל״, אפשר כבר לראות לאט לאט את צאצאי הפוסטים ההם, שגדלים ומתבגרים, וכבר אפשר לראות על פניהם חתימת שפם נאה וגברית. קולם מתעבה, אשכיהם מתנפחים, והם הופכים לפוסטים עצמאיים, שגדלו בבית אבא ויצאו לדרך משלהם. כאלה הם הפוסטים הבאים, כולם מהחודש האחרון, שמתחילים להתרגל ככה בעדינות למילה המכוערת הזו, ״אפרטהייד״, לגלות חן בפניה המגעילים, לחבק אותה למרות הרתיעה הראשונית, להבין שבעצם, וואלה, סתם שפטנו אותה לחומרה – סך הכל מילה נאה, ומה יש, מה בעצם כל כך נורא בה. היי, וואלה, אפשר קיבינימט לקבל פה קצת אפרטהייד? ככה דורשת פתאום אסתר ברנד. היא מייחלת לאפרטהייד. זה השלב הראשון. אין אפרטהייד. לא. אבל וואלה, יודעים מה, הלוואי שכן היה! כמוה אלעד לוין שמציע שאולי באמת הגיע הזמן לקצת אפרטהייד כדי שלא ירצחו אותנו, כי כידוע אפרטהייד זה חיסון חסר חסרונות לטרור. ואבי גרין הולך צעד נוסף. אולי יש אפרטהייד, אולי אין, אבי גרין לא יודע, אבל מה שבטוח לדעתו – מול יצורים כאלה זה מוצדק.

Screen Shot 2016-07-19 at 10.26.48 Screen Shot 2016-07-19 at 10.24.27 Screen Shot 2016-07-17 at 11.12.13