קטגוריה: הארץ / כתבות

גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות

2014-US-Open-Nathan-Mendelsohn9-1

המחשבה שהאהוב שהרגע ניסה להרוג אותי לא יחבק אותי היא בלתי נסבלת

פורסם במקור במוסף הארץ, כאן.

אני שוכב על המזרן, על הגב, הברכיים שלי מכופפות, כדי למנוע מהגבר המזיע ששרוע בכבדות על החזה שלי להתיישב עליי. יד אחת שלו מתחת לעורף שלי, אחוזה יד ביד עם ידו השניה במה שמכונה Gable Grip. את האמה של היד השניה, לפי כל הסימנים, הגבר המזיע שעליי מנסה להחדיר לתוך הגרוגרת שלי. החדר מתחיל להחשיך, בעין שמאל מופיעים ניצוצות קטנים, והקולות מסביבי הופכים פתאום למתכתיים ורובוטיים. החמצן אוזל לי. אני מבין שהסוף קרוב – ודופק עם כף היד שלי שלוש פעמים על הכתף שלו. הוא משחרר מיד את האחיזה, רוכן מודאג לצידי, מניח יד על החזה שלי. אני מתנשם בכבדות ומסמן Thumbs Up קטן, שיידע שלא מתתי, ואז מצליח להתרומם. אנחנו לוחצים יד בהתלהבות. אחר כך, למעשה, לרוב אנחנו מתחבקים בהתרגשות, דופקים גם איזו קידה קטנה, ושוב מתחבקים. טוב, זה היה מדהים, מה שעברנו יחד.

אם למדתי משהו בזמן הקצר שאני עושה BJJ (ג׳יו ג׳יטסו ברזילאי), זה שאם אתם רוצים באמת להכיר מישהו… עזבו להכיר אותו – לאהוב אותו, תתגלגלו איתו על המזרן באחת מאמנויות הלחימה ששייכות לקטגוריית הגרפלינג – ג׳ודו, האבקות, סמבו, BJJ, או כל שאר האמנויות שלא עוסקות באגרופים ובבעיטות, קטגוריית הסטרייקינג, אלא בהטלה של היריב לקרקע והכנעתו באמצעות בריחים ובחניקות. יש אינטימיות שבירה שנרקמת בין שני אנשים שמתגלגלים על הרצפה במה שמהצד נראה בוודאי כמו רצף של תנועות חסרות היגיון ופשר, ומנסים כל אחד לגרום לשני להבין שעדיף לו לדפוק על המזרן כדי שהכאב יפסיק. אתה חייב להיות קרוב ליריב, לחבק אותו, לא לשחרר. הזעה שלו מטפטפת לך לעיניים, לפה. אתה שוכב עליו והוא עליך, מממשים זה את איברו שלו, מחפשים נקודות תורפה בגוף. ובניגוד לאמנויות לחימה אחרות – אם השעון לא יצפצף ויכריז על סיום הסיבוב, לאחד מכם יהיו את החיים של האחר בידיים שלו.

זו אחת הסיבות שלחיצת היד שלא קרתה בין אסלאם אל-שהאבי לאורי ששון מעסיקה את קהילת הגרפלינג העולמית, למרות שיחסי ישראל-מצרים לא בדיוק בראש סדר העדיפויות שלה. הישראלים רוצים לחשוב שהתקרית היתה אירוע פוליטי, והיא אכן כזו, אבל לא רק. הם רוצים לחשוב שהנושא שלה הוא יחסי ישראלים-ערבים, והוא אכן זה, אבל לא רק. האירוע הזה שייך גם לאנשים אחרים, מסיבות אחרות לגמרי, בדיון שונה לגמרי, באתרים איזוטריים מאוד עבור הקהל הרחב (ובעמודי הפייסבוק הרלוונטיים).

באתר הפופולרי BJJ Eastern Europe , שסיקר את הפרשה, חלק ניכר מהתגובות היו צפויות ושטחיות, ועסקו באחד משניים – העובדה שאל-שהאבי הוא פשוט מפסיד גרוע, חסר את הרוח הספורטיבית וכושל בהפרדה הקדושה (מתי אי פעם היתה כזו?) בין ספורט לפוליטיקה, כשהם מתעקשים לטעון שאפשר לעשות הפרדה מוחלטת בין התחום הצר והמקודש בפני עצמו של אמנות הלחימה לבין, ובכן, החיים עצמם, שבהם אל-שהאבי לא בדיוק יכול ללחוץ יד לכל ישראלי שמתחשק לו בלי שיהיו לכך השלכות בשטח; ודיון מסיבי בהתנהלותה הנפשעת-כן-או-לא של ישראל בשטחים והאם התנהלות זו לא הופכת את מעשיו של אל-שהאבי לנאצלים ואותו – לגיבור.

למדינות ערב יש תפקיד חשוב במשחק הג׳יו ג׳יטסו העולמי: איחוד האמירויות מארח את אחת התחרויות החשובות והגדולות של האמנות, וקולם של מתאמנים רבים שלא ממש משוגעים על ישראל וסיבותיהם עמם נשמע חזק בתוך הקהילה. צדוק בוזיד, שעבד במכון הג׳יו ג׳יטסו ״דה לה ריבה מרוקו״ (ממש ליד שדרות עזה ברבאט), הסביר בפייסבוק ש״אי אפשר לצפות מאדם להשאיר מחוץ לטאטאמי (המזרן) את תודעתו הפוליטית, הכבוד שלו או דתו״. אחר כך הוא הגזים קצת כשטען ש״כל הגברים הישראלים עושים שירות צבאי. כשאתה יודע שהיריב שלך כנראה הרג כמה פלשתינים אתה תשקול פעמיים לפני לחיצת ידו״. אחרים הסבירו, בפשטות צבעונית לרוב, שישראל היא מדינת אפרטהייד ואין סיבה ללחוץ את ידיהם של אזרחיה.

האירוע תדלק גם את שנאת האסלאם של כמה מתאמנים: אחד מהם, החגורה השחורה והמורה ברנדון קוויק, לקח קשה במיוחד את ההתנהגות של אל-שהאבי, ופרסם פוסט פוגעני בפייסבוק שבו תהה ״למה אנשים מתלוננים על חוסר הכבוד שלו? … האנשים האלה הורגים חפים מפשע באמצעות פיגועי התאבדות וטרוריזם. הוא לא לחץ יד של יהודי… דאאאא״. מהר מאוד הגיעו קומנטים שטענו שקוויק הוא בכלל מתחזה ואין לו חגורה שחורה, וכי הוא לא קול משמעותי בקהילה, אבל אחרים הצדיקו אותו ואף התלוננו על כך שנאלצו להחליף את הדרכון כדי להגיע לאותה תחרות באמירויות, רק כי היתה להם חותמת כניסה לישראל בדרכון הישן. אח, הצרות.

אבל עבור אחרים בקהילת הגרפלינג העולמית התקרית הזו נגעה בנקודה רגישה שונה: לא בדיוק שבירה של כללי האתיקה, אלא פריצת המסגרת הרוחנית של אמנויות הלחימה האלה. מבחינה אתית, הצופים צעקו לאל-שהאבי בוז, הוא ננזף וגורש מהאולימפיאדה בבושת פנים. מבחינה רוחנית, עבורי, כמי שעוסק בגרפלינג, לחיצת היד של הסוף (וכאמור, לרוב חיבוקים והתנהגות רגשנית בהרבה) היא קריטית, היא תוחמת את האירוע ומזכירה שמה שנראה כמו מאבק כלל בעצם התעלות רוחנית בזכות מאמץ פיסי משותף ועדין שכוללת את הבחירה לא להרוג מישהו הנתון לחסדיך, או הידיעה שהיית נתון לחסדי מישהו והוא נמנע מכך. אל-שהאבי פירק את זה.

הסטריליות של הקרב לא נובעת מכך שאסור להכניס אליו פוליטיקה או שחובה להפגין כבוד ורוח ספורטיבית. אי אפשר שלא להכניס פוליטיקה לספורט – לאולימפיאדה מעצם קיומה יש משמעויות פוליטיות. וכבוד, זה באמת עניין חמקמק למדי, ולא מוגדר מספיק טוב. אבל בקרב גרפלינג, תוך דקות ספורות, מתארגנת לה מערכת יחסים שלמה בין שני אנשים שלפני רגע היו, יכול להיות, זרים מוחלטים. הם מתחפרים זה בגופו של האחר, מתפלשים זה בזיעתו של האחר, לשים בבשר, חשים את הקושי של היריב, את הנשימה הכבדה שלו – יודעים בדיוק מה החולשות והעוצמות שלו. זה חלק מתחושת ההתעלות, ולמי שחווה את זה, המחשבה שהאהוב הזה יסרב ללחוץ לך את היד אחר כך עשויה להיות בלתי נסבלת.

מודעות פרסומת

לגלול בלי דמעות בעיניים

Screen Shot 2015-08-15 at 18.06.56

על הנחמה שבפרופיל דמשקאי פסטרולי עד תמיהה

__________________________________________________

פורסם במקור במוסף הארץ, בגרסה ערוכה ומקוצרת, שניתן לקרוא פה.

__________________________________________________

את התמונה הכי יפה של דמשק גיליתי באינסטגרם: היא פורסמה לפני כ-40 שבועות, ומופיע בה בניין מעוגל חזית, שחלקו מסחרי וחלקו לגורים, במבט מלמעלה, שלוכד בילבורדים בערבית על הגגות וחלון ראווה שובה לב, עמוס בובות ראווה, בקומה הרביעית, פסע משורת גופי מזגנים התלויים מתחת לחלון תריסולים. מיהרתי לשתף אותה בחשבון האינסטגרם שלי, עם הכותרת – ״זו דמשק״. התגובות היו צפויות ומהירות: ״זו יפו״, כתב אחד. ״זה לא קסטרו בסנטר?״, כתבה אחרת.

לא ניתמם: התמונה קנתה אותי בדיוק בגלל שזה מה שחשבתי גם אני – אמרתי לעצמי בלב, כי בקול לא נעים להגיד קלישאות כאלה  – כמה אנחנו דומים, כמה זה נראה כמו תל אביב, כמה עמוקה הרמייה העצמית שהם אויבים שלי. אבל מי שפרסם אותה לא כיוון לכך כלל: מדובר בפרופיל אינסטגרם בשם BeautyofDamascus, שאני עוקב אחריו זה תקופה ארוכה, וכשמו כן הוא: הוא מציג תמונות יפהפיות של הבירה הסורית. עד כה פורסמו בפרופיל כ-1000 תמונות, רובן ככולן שלוות, פסטורליות, נעימות שאפשר לצרוח. חוץ ממני, בערך 3,600 איש עוקבים אחרי הפרופיל, ונחשפים לתמונות כמו זו של כוס תה ערבית סטראוטיפית על עיתון Syria Times או ערימה ענקית של דבדבנים בשוק המרכזי, אדומים, ״כמו צבע הדם והאש, אומץ, ואהבה״, כפי שתיארו זאת מפעילי הפרופיל. לפעמים יש בו צילום של איזו מנה מקומית מגרה, אבל לרוב אילו יהיו צילומי נוף לא מתוחכמים – עיר תחת שלג, דקלים נישאים בשדרה, תבלינים אוריינטלים. הבנתם את התמונה: מה שאין שם, בכלל, זו מלחמת אזרחים שותתת דם ומייסרת. בערך באותו זמן שבו פרסמו את התמונה היפה בפרופיל הזה, נתקלתי בתמונה אחרת של דמשק, שפורסמה בוול סטריט ג׳ורנל, בכתבה שכותרתה: ״המשטר הסורי מגביר את ההתקפות על המורדים בפרברי דמשק״. זו תמונה מאוד לא שלווה, שבה גברים צעירים נושאים צעיר על אלונקה בתוך רחוב הרוס ועל רקע טרנזיט מפויח. אותה דמשק.

לפני 27 שבועות פרסמו בפרופיל ההוא, באופן נדיר, לא תמונה אלא דימוי של פתגם אתיופי: ״כשרשתות העכביש מתלכדות, הן יכולות לקשור אריה״, מן הסתם רפרנס לא מעודן במיוחד לשמו של הנהיג הסורי, בשאר אל-אסד. שבוע אחר כך הם הצהירו בעוד אימג׳ של טקסט, ״החלטנו שכל שבוע נתייחס בפרופיל לסוגייה חברתית או הומינטרית״. אפשר לזקוף זאת אולי לאי ידיעת השפה הערבית או לחוסר הבנה של הניואנסים הסוריים שבהצגת תמונה כזו או אחרת, אבל בעיניים שלי, התמונות שפורסמו בשבועות הבאים חזרו בדיוק לאותו מקום אוניברסלי, קסום, ורגוע. דמשק כגן עדן לעיניים מערביות (בערך, אם אפשר לקורא לעיינים שלי מערביות). לפני שבוע בערך הם פרסמו פשוט תמונה של חזית הדרכון הסורי. ״חלקנו קוראים לו ׳מזל רע׳״, הם כתבו בפשטות, סוחפים 144 לייקים. כל התמונות של השבוע האחרון שבאו אחר כך חזרו לחיק המנחם של מגדלי מואזין בשעת בוקר או שקיעה, לפעמים אפילו יונה מעופפת מעטרת אותם, או לפתחי מסעדות מפתים עטויי גדילי צמחייה ירוקה.

כלומר, אי אפשר לחשוד במנהלי העמוד שהם אוהבים יתרה את נשיאם בשאר אל-אסד, אבל גם אי אפשר להתעלם מהטקטיקה הזהה: בסוף 2013, כמה שבועות אחרי פתיחת חשבון האינסטגרם של הנשיאות הסורית, התפרסמו במשך כמה שבועות לא מעט כתבות על פרופיל האינסטגרם ה״ביזארי״, כפי שכינה זאת מגזין האטלנטיק. הפרופיל האסדי ברשת החברתית הזו הוא הזוי: כ37.5 אלף עוקבים של החשבון SyrianPresidency (הפרופיל עצמו, אגב, לא עוקב אחר איש, במטאפורה מקסימה שעומדת ביחס הפוך למציאות בשטח, מחוץ לעולם הוירטואלי), שפרסם עד כה כ-370 תמונות, רובן ככולם מציגות את הגב׳ אסד מחבקת נערות או יושבת איתן לשיחה נינוחה על כר דשא, או את הנשיא הגדול והמחייך תמיד מניף איזה ילד או מעניק עיטור יפה לאיזה קשיש חמור סבר בחליפה. כפי שצוטטו הגולשים הכועסים אז, הם לא התרשמו והגיבו לתמונות של הגב׳ אסד היפה: ״אני אוהב את חליפות המעצבים שלך, רק חבל שהם נקנו בדם של אנשינו״. לא נעים.

ההבדל הראשוני בין שני הפרופילים ברור. לא מאשימים אותם במצג שווא של שלום סורי, כיוון שהם אינם אלה הנוקטים באלימות. אני עצמי מצדד באופן אינסטנקטיבי בזכות העם לנצל את הרשת החברתית כדי להראות לעולם צד אחר, מפויס, שבוודאי קיים באמת בדמשק, ממש כפי שהוא קיים בירושלים – לצד המלחמה, מצליח איכשהו לא לסתור אותה. בעוד שלמנהיגים אין את הזכות הזו: הצגת מצג שווא של הצלחה ושלווה ההולכת יד ביד עם שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי נגד עמך שלך היא מן הסתם פחות מתקבלת על הדעת. לאחד מותר, לשני אסור.

אבל בעצם, לא זו הסיבה שאני מקבל את האחד ודוחה את האחר: הפרופיל ״יופיה של דמשק״ מנחם אותי, בצורה שטחית, פרופוגנדית, עלובה. לא פחות ממה שמנסה לעשות אסד. לעזאזל, אחת התמונות האחרונות בפרופיל היא של סמטה דמשקאית שמכוסה כגג במטריות צבעוניות, תמונה דומה בצורה מחשידה כמעט לעשרות תמונות ששיתפו גולשים מירושלים. שתי התמונות תיירותיות, פסטליות, מסחריות, אבל התמונות מירושלים התקבלו אצלי בזלזול ובדחייה, ורק למראה התמונה מדמשק התעוררתי: היי – אנחנו אותו דבר. כמו שאצלם יש חיים, כך גם אצלנו. ויש סיכוי, ונחיה חיים משותפים, רק כי התמונות שלנו דומות.

Damascus is so serene at night🌌 #damascuswithlove

A post shared by @beautyofdamascus on

יותר מזה, בפיד האינסטגרם שלי יש צעירים מדמשק – וגם ממדינות המפרץ ומפלשתין – שלו היו להם שמות עבריים לא הייתי טורח לעקוב אחריהם. מככבים שם לא מעט מוטות סלפי, התפעלויות ממכשירים סלולריים, שיתופים של מכוניות מהירות ואהדה לקבוצות כדורגל אירופאיות בתזמון ספורטיבי נאות. אני נהנה מהפרופילים האלה רק בגלל התנשאות מהולה בהכחשה: ההתנשאות היא ההתרגשות מכך שגם בדמשק ובעזה יש חבורות צעירים שמנהלות חיים של הנאה, אוכל מהיר ואולי גם זיונים, ממש כמו אצלנו; ההכחשה היא ההשתוקקות לאותו מצג שווא, כאילו הכל בסדר, גם אצלנו באזור, ושקט ונעים בירושלים, בתל אביב, בדמשק, ובלבנון. ממש כמו שאסד רוצה שנחשוב. ב״אטלנטיק״ תהו מה עוזר הפרופיל המניפולטיבי של אסד בעידן שבו כל גולש יכול לחשוף את התרמית בתגובה. הניסיון האישי, ואני בטח לא לבד בזה (בקרב המעטים שבכלל מתעניינים בתמונות מדמשק), מראה שזה עוזר גם עוזר. נכון, לא באמצעות הפרופיל שאסד, אבל במבחן התוצאה – זה אותו דבר.

יותר מהכל, הגילוי הזה קשה עם Hamada Smesem, צלם וצייר מדמשק, עם שיער ארוך, משקפיים עגולים (לפעמים) ומראה היפסטרי כללי. הוא מצלם ילדים משחקים במים, גם אצלו יש כמה וכמה יונים, הוא אפילו מתעד את ציוד הצילום שלו. הוא היה יכול לגור בפלורנטין. והוא לא מצלם את המלחמה, ואין אצלו פצועים. אני אוהב אותו במיוחד (בין השאר כי הוא החל לעקוב אחריי בערך חצי דקה אחרי שהתחלתי לעקוב אחריו, במחוות פיוס דו-קיום שעוררה אצלי תקווה גדולה פי כמה וכמה מהראוי), כי הוא בדיוק כמונו. כמו האנשים שמסתובבים סביבי. שגם אצלם בחשבון האינסטגרם – ואצלי, כמובן –  אין מלחמה, ואין כיבוש, ואין זוועות, אין ילדים מתים. כמו אצל אסד. כמו אצל נתניהו. הקומנטים נסערים, המציאות רגועה כמו התמונות.