קטגוריה: Uncategorized

שב עליי ותחרבן

Untitled

אני חושב קצת על אהרן שבתאי בזמן האחרון, וספציפית על ספר שיריו ״שמש, שמש״. זה ספר השירה היחיד שכתבתי עליו ביקורת במהלך שנותיי כמבקר, ואני חושב שהיה עדיף אילו לא הייתי כותב. לבקר שירה ולבקר פרוזה זה בעצם שתי עבודות שונות. בעולם מתוקן היו תקנים נפרדים לביקורות האלה. אני חושב שזו הביקורת היחידה שאני ממש מתחרט עליה, גם כי בקריאה עכשיו מתברר שטעיתי בה, טעיתי חמורות, וזה אולי הוגן להגיד דבר כזה גם ממרחק השנים וגם אם זה לא מכסה על הנזק. שיהיה ברור, זו לא רשימה שמעידה על כך ש״הנה, המבקר מודה שטעה וכל הביקורות שלו הן אולי טעויות״. לא. זו ביקורת יוצאת דופן, יחידה במעמדה, בגלל שלל אלכסונים שנפגשים בה ואין לי כאן המקום לפרטם והראשי שבהם הוא כאמור היותו ספר שירה, ואני איני מבקר שירה.

אני חושב על אהרן שבתאי מאז הערב לזכר גרשוני, ששבתאי דיבר בו. אני לא הייתי שם, אבל דנה זוגתי כן, והיא סיפרה לי על הדברים ששבתאי אמר, וזה היה כן ויפה מאוד, וקרה, כמו שקורה לי מדי פעם, שנזכרתי בביקורת ההיא, החובבנית – מותר לומר, אולי צריך, אולי חובה – אבל בניגוד לעבר זה לא נעלם, אני עדיין חושב עליו.

התייחסתי לא מזמן לשיר של שבתאי בטקסט שכתבתי למוסף הארץ על צואה בספרות: ציטטתי שם את שירו ״האויב״, שהיה איזו תופעת רשת ויראלית לעשר דקות, וכלל את השורה האלמותית ״אויבו של אהרן // הוא העצירות״. בטקסט שלי, שהתייחס למשמעותיות המגדריות של החרא בספרות, טענתי שהעצירות היא סוג של היריון גברי, והחשש שמבטא שבתאי הוא בעצם הפחד הזה מהתשוקה להיות אישה. זו פרשנות יפה לדעתי. כמובן שלצידה קיימת האמת הנוכחת, ששבתאי בגילו המתקדם מפחד מעצירות, כי מערכת העיכול כבר לא מה שהיה פעם וזה לא נעים, עצירות. שתיהן מתקיימות זו לצד זו.

אבל בביקורת שלי, מ-2005, כתבתי, אני חושב שבחוצפה, שששבתאי ״מעוניין בתפקיד של הילד בגיל הגן, שצורח ׳קקה׳ על שולחן הסדר על מנת לזכות במעט תשומת לב״, קצת לפני שזיכיתי את עצמי מראש מהאשמתי בפוריטניות כשהכרזתי ש״אין כל רע בשימוש במילים כמו תחת, זין או חרא, ומי שטוען שלמילים כאלו אין מקום בשירה היום משאיר את עצמו חשוף לטענות לגיטימיות על פוריטניות״. הטענה שלי היתה שהשירים של שבתאי ישירים ופשוטים מדי, משמשים רק כפלטפורמה לאג׳נדה פוליטית ברורה מאליה, ואזכורי החרא היא כסות לדבר הזה.

ועכשיו, כשאני עוסק כל הזמן בנוזלי גוף והפרשות ביצירות כתובות, אני צריך להתעמת עם היובל ההוא שכתב את הדברים האלה. החרא הוא כסות? ילד, החרא הוא הדבר עצמו!

רגע, לפני החרא. יש פרשנות יפה לשם הספר, ״שמש, שמש״ במובן המעט קלישאתי של ״אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר״. הטקטיקה העירומה הזו, הכביכול נטולת תחכום ואפקט לירי של שבתאי, להניח את המציאות בשיר, נועדה לחשיפת העוולה ולפעמים מספיק לקחת ידיעה חדשותית ולפרק אותה לשורות קצרות כדי שהיא תהפוך לשיר.

הנה: ״אני לא שונא את העם. / רובם מלפפונים / שטובים לסלט / או להחמצה / ומחירם זול. / המשכילים מתנפחים, / הופכים לקישואים, / לדלעות, למלונים, / יש בהם מעט סוכר / ובעיקר מים. / החיילים שראיתי / במחסום סופה / הובלו בג'יפים לרפיח / כמו בקבוקי בירה / או פחיות בשר. / אחרי שירוקנו אותם / הם יושלכו איתנו / לאותה ערימה. / האם אכעס / על בקבוק מובטל / או על פחית ריקה?״. תשמעו, זה יפה. אין פה שום דבר שצריך להוביל מבקר לכתוב, כמו שכתבתי, שזו ״פרובוקציה והשקפה מדינית גסה״.

או זה: ״אשא עיני אל ההרים / ומה אראה? / קוביות קוביות של רוע, / הרוע הברור, המאוית / בכתב המרובע / על טעמיו / כבימי קדם…״. אני חושב על הקוביות בטון הענקיות שמשתמשים בהן כמחסומים, שהן מפוזרות כמעט אקראית ובעצם ממש אקראית, כעונש קולקטיבי בכניסה לכפר שיצא ממנו מחבל, לדוגמא, או על שטח מרעה או מטע זיתים, ואין שום דבר פשטני באופן שבו שבתאי מחבר בין זה לבין המקורות היהודים ולבין הכתב העברי.

טוב, ולחרא. יש את השיר הנושא את שם הקובץ:

שֶׁמֶשׁ שֶׁמֶשׁ

אֵיךְ אַתְּ מְאִירָה

וּבָאָרֶץ חֹשֶךְ?

אֵיךְ לָרָאשִׁים לֹא חוֹדֵר

פֶּתֶק אוֹר

וְאֵין קֶרֶן

בְּחַדְרֵי הַלְּבָבוֹת?

וְאֵיךְ נָגְהֵךְ

נִשְׁפָּךְ חִנָּם

לַחַיָּלִים וְלַשּׁוֹדְדִים

אֶת

הָאֲדָמָה

בְּבִּידוּ, בְּבּוּדְרוּס, בְּבִּילְעִין?

אֵיךְ פָּנָסֵךְ

מַנְהִיר אֶת הַדֶּרֶךְ

לְמַכֵּי הַזְּקֵנִים

וּלְמַרְעִילֵי הַבְּאֵרוֹת?

שֶׁמֶשׁ שֶׁמֶשׁ

כַּנִּרְאֶה אֵינֵךְ שֶׁמֶשׁ

אֶלָּא גּוּשׁ צוֹאָה

אז אפשר בהחלט לקרוא את זה כטקסט עצלני, שמה שמוביל אותו הוא אג׳נדה פוליטית מובנת מלכתחילה. אבל איזו טעות, הצואה שמופיעה בסוף היא לא איזה צעקה פרובוקטיבית. היא מפתח. אני חושב על זה שתמיד מדברים על הירח כגוש של גבינה, ויש איזה מימד רומנטי כזה בהפיכת הירח לגוש של גבינה למרות שמדובר בעצם בהנמכה אידיוטית של גוף שמיימי מלכותי. מה רומנטי בגבינה? זה הירח! כך שהמילים ״גוש צואה״ הן לא בהכרח בעלות משמעות שלילית: כפי שהגבינה היא משהו חיובי למרות שמדובר בהנמכה, גם הצואה.

לפני זה: שבתאי בעצם מעמיד כאן את עצמו לביקורת. את סגנונו זה הפשוט והישיר, שכביכול נועד להעמיד לבחינה נוקבת ומטהרת את האמיתות הפשוטות. הרי שבתאי אומר כאן – הנה אור השמש שלכם, אותו מטהר ומחטא, שמסמן את הדרך לגזל וביזה, להתעללות. זה שיר על אוזלת ידה של הכתיבה שלו עצמו. צירוף מילים יפה, ״פתק אור״. פתק אור זה השירה הרי, מילים שנושאות איזו איכות עליונה, זוהרת. אבל לראשים לא חודרת השירה. שבתאי מצהיר: איך יכול להיות שאני כותב שירה מטהרת כאור השמש ושום דבר לא חודר לאותם ראשים?

אז הצואה: אמרנו שהצואה היא לא בהכרח דבר שלילי כאן. עכשיו זה בא ביתר שאת לאור הפרשנות של הפסקה הקודמת, שמסתייגת מהמעלות של השמש, האור והחום, כחיוביות כל כך. זאת אומרת, שבתאי אומר – חשבו רגע על המוסכמות התרבותיות-חברתיות שלכם, צואה – רע ומגעיל, אור וחום – נהדר וטוב, ותראו שזה לא ככה. מתחת לאור השמש מתבצע הכיבוש, ומה שלא כתוב בשיר, אבל הוא נוכח מאוד – שבחושך מתבצעת ההתנגדות.

החרא בכתיבה הגברית קשור הרבה לנשיות: לא ניכנס לכל המאגר הפסיכואנליטי של הכתיבה על צואה, נתייחס לזה כנתון: הצואה היא מה שדרידה קרא ״שייר ללא שארית״, תוצר הגוף שבניגוד לילד אינו נכנס למערך השארים, למשפחה. וזה תוצר גברי מאוד, הוא מבטא את התשוקה הגברית האבודה, חסרת התועלת, ללדת גם. וכששבתאי מטיח בשמש ״גוש צואה״ הוא גם יוצר הקבלה בינה לבין גוש הגבינה שחג שם לידה בשמיים, וגם מסמן אותה כתוצר הגבר: וולד שאין לו תכלית, שאין לו עתיד, שהוא הצגה. הצגה של אור וחום, הצגה של הקמת משפחה, ובעצם הליכה לאבדון.

טעיתי.

מודעות פרסומת

ובכן, הוא היה צריך להגן טוב יותר

 

הדבר הראשון המדהים הוא לא עד כמה אתה לא רוצה לחטוף אגרוף לפרצוף, אלא עד כמה אתה חושש להחטיף אחד. אתה עומד על מזרן רטוב מזיעה, עוטה על עצמך זוג כפפות עבות, ומולך עוד בנאדם, לרוב גבר, שבא, כמוך, לחטוף ולהחטיף, ובמקום להתפרע ולהתאבד על זה, שניכם מהססים, מחטיאים בכוונה, כושלים בכוונה, מכוונים את האגרופים שלכם חמישה ס״מ ימינה, מעיפים אותם לכיוון המצח, כך שגם התכופפות קלה תספיק ליריב להתחמק. כשבטעות היד נכנסת למקום הנכון, עושה מה שצריך ונכנסת בעוצמה (מוחלשת, לא 100%, כי אתה מפחד לפגוע) באף של היריב, הכל עוצר. שניכם נעמדים ואתה מוצא את עצמך מתנצל. היריב, כפי שאתה תעשה כשזה יקרה הפוך, מנפנף ביד כפפתית בביטול, ״לא, זה בסדר, בוא נמשיך״. אבל זה טקס הכרחי: הוא מבדיל אותנו מחיות. הוא מוכיח שאנחנו אנשים הגונים, עם לב טהור, לא סתם ערסים שבאו לדפוק כאפות אחד לשני. יש לנו סטנדרטים מוסריים. זה הכיסוי. מתחתיו בוערת ההבנה שאין לנו את זה, את האינסטיקט של הרוצח. אין. יותר מהכל, האימונים נועדו להעיר את האינסטיקנט הזה, לשחרר אותו. להיות אדם שבעימות מוכן ומזומן לחטוף אחת בלחי, ולרוץ פנימה לתוך המאבק כדי להחטיף ליריב שתיים.

בחודשים האחרונים, ככה אמרו לי מנהלי מכוני אמנויות לחימה שבהם שקלתי לבוא להתאמן, יש אינפלציה של מתאמנים. הרבה יותר אנשים מבעבר רוצים לדעת להפעיל את הגוף נכון בעימות פיסי עם האחר. בשיחות קצרות עם חבריי למזרן אני רואה שיש המון אנשים שהצטרפו לפני חודשיים, שלושה, חצי שנה, שנתיים. במכון שבו אני לומד אגרוף תאילנדי וג׳יו ג׳יטסו ברזילאי, באימון של שישי בבוקר קשה למצוא מקום פנוי על המזרן. יש משמעותיות פסיכולוגיות וסוציאליות כבירות לעובדה שחברה רוצה יותר ויותר ללמוד להרביץ. אפשר להגיד את זה בפשטות: הרחוב נעשה מקום אלים מאוד, חשוף. אתמול ישבתי עם חברה לקפה, ובצד השני של הרחוב נתקל רוכב אופניים (לא חשמליים) בהולך רגל שנשא ברזל זוית ארוך. בשנייה וחצי המפגש הזה, שיכול היה להסתיים בהתנצלות הדדית אדיבה ורגועה, עבר לפסע ממכות. זה היה מדהים. גם אני חוויתי כאלה לא מעט. היכולת להבליג, להמשיך הלאה, עוברת סירוס. לא רוצה, מה קרה, למה שאני אהיה זה שמתכופף תמיד?

אני מפחד מגברים. ההליכה שלי ברחוב הפכה למדד אינסופי של מי יגבור עליי במכות ועל מי אני אגבור. ההוא רזה ונמוך, אבל נראה שאין לו פחד בכלל. הבחור הזה גדול מאוד, אבל הוא כל כך שמן שאין סיכוי שהוא בכושר, ואם אני קצת אעייף אותו זה יהיה קל. אלה חבורה, הם לא מהסוג שמסתכל מהצד, אם אני אלך מכות עם אחד מהם השניים האחרים יצטרפו, והלך עליי. אני אומר לעצמי שאני לומד אמנויות לחימה כדי להמשיך לסגת ולהימנע מעימותים פיסיים: היום אני נמנע מעימות ומרגיש לוזר, ואם אני אדע להרביץ כמו שצריך, אני אוכל להמשיך לסגת, אבל לדעת, אצלי פנימה, שזה היה מבחירה, לא כי אני נמושה. זה הסבר טוב – אני לומד להרביץ כדי לדעת שהבחירה לא להרביץ אינה נובעת מאימפוטנטיות. למרבה הצער, הוא שקרי לחלוטין, קומוניקט יח״צני שאני שולח לעצמי בתשדורת פנימית, כששני הנמענים יודעים שהוא חרטוט אבל בוחרים להאמין כי האופציה האחרת אינה כלכלית לשני הצדדים.

אני רוצה להרביץ. אני רוצה לזיין במכות את מי שמפריע לי. אני רוצה לבוא אל ההוא שנוסע בטוסטוס על המדרכה, לשבור לו את הפיקה בברך בבעיטה, וככה כשהוא על הרצפה לדפוק לו שני אגרופים לסרעפת, שהוא לא יזכור בכלל איך נושמים. אני רוצה שימני שיבוא באיום בהפגנה, יתפלא לגלות שהתחמקתי בקלות מהאגרוף החובבני שלו, רק כדי לצאת הצידה במיומנות והופ – לשלוח סנוקרת מדויקת לגשר האף השביר שלו. לראות אותו מתקפל המום על הרצפה. לירוק עליו כשהוא למטה, חתיכת חרא. אני רוצה להשאיר עיסה מדממת מהגבר הבא שיטריד את בת הזוג. אני ניאנדרטל, אני רוצה לשכוח את המשפט ״אנחנו לא פותרים דברים עם הידיים״. קוראים לזה הגנה עצמית, אבל זה מכבסה מקובלת חברתית לצורך הגברי הבסיסי לגבור פיזית על גברים אחרים. הרי להתגונן זה בסדר. לשלוח פצצת אטום על האנשים שמנסים להשתלט על העולם זה הגיוני. אבל לתקוף סתם ככה? זה לא. אז אנחנו לומדים ״הגנה עצמית״. מה לעשות כשמישהו אחר, הרבה פחות מפותח ומוסרי מאיתנו, מן הסתם, חורג מגבולות מקובלים של התנהגות אנושית סבירה ומאיים עלינו. הוא גורר אותנו למקום האלים, אז אנחנו נתגונן עם הכלים שלמדנו, ונפרק לו את האיברים אחד אחד עד שהוא יצטער שהוא פגש אותנו, המתגוננים.

אני יכול להגיד לעצמי שישראל היא האלימה שמדרדרת אותי לזה. זה גם יהיה שקר נעים. אבל האמת היא שאני זה שמדרדר את ישראל. אני אלים מבפנים, אף שאני לא מפעיל את האלימות הזו. זה פועם בי, אני מרגיש את זה פועם, אלוהים אדירים, בלי שום סיבה אני מרגיש את הזרועות שלי נטענות בצורך הזה, לשלוח עמן אגרוף, להרוס למישהו את הצורה.

בתווך הזה, שבין הבחור שמתנצל על המזרן מול היריב, לבין הזרועות הטעונות בזעם כשאני סתם הולך ברחוב בלי שום איום נראה לעין מסביב, מצויה הגבריות שלי. אני יודע, אני יודע, זו לא גבריות מי יודע כמה, אבל זה מה שיש לי. ואני רוצה שהזרועות הנטענות יתגברו על ההתנצלויות. לכן אני הולך להתאמן באמנויות לחימה.

אני רואה סרטים של MMA ביוטיוב ואני מקנא. MMA זה חתיכת דבר דפוק: אם באגרוף תאילנדי ובג׳יו ג׳יטסו רואים טכניקה מסודרת (אלוהים, כל כך מסודרת, וקפדנית, וקשה לתרגול ולהפנמה) הרי שMMA נראה מהצד כמו שני יריבים שפשוט דופקים אחד לשני מכות בלי אבחנה, בלי טכניקה, בלי התגוננות, יש אחד שמצליח להחטיף יותר, באופן כמעט מקרי. אבל לעזאזל, הם לא מפחדים מכלום, הם רואים אגרוף מתקרב וצוחקים, וחשוב מזה, הם שולחים את שלהם בלי פחד מה הוא יעשה ליריב. הוא יודע לאן הוא הגיע, איפה הוא נמצא, ומה המחיר. הוא חתם על הסרת האחריות. שם אני רוצה להיות.

זה מקום מרתק, המזרן. עומס התחושות והתובנות מהמם, קשה לשים אותו על הכתב. אני תמיד אומר שאני לא מחבב גברים, שהתקשורת שלי עם נשים טובה יותר. אבל בחדר האימונים אני מגלה שזה לא נכון. אני רוצה להיות עם גברים. הבדיחות השובינסטיות לא מפריעות לי כל כך. האלימות ממכרת. האחווה מנחמת, אחרי שנים שמנעתי אותה מעצמי, כמו להזריק מנה אחרי 20 שנה של גמילה. זה טוב כל כך, להיות בחבורה של גברים, מזיעים, טופחים אחד על הכתף של השני, נוהמים ביחד ״אווווססססס״ על הוראות המאמן. וגם מכבדים את הסנסיי. משתחווים מולו בתחילת אימון ובסופו, ניגשים אליו בהיסוס, בהערכה. הוא דגם טוב של גבריות. כל הסופר-אגו המזוין מושתק לרגע. הוא לא נעלם, אבל הוא מקבל איזו מנה מסממת כזו, הוא שם אבל מטושטש קצת, פחות יעיל מבדרך כלל. לאט לאט הוא יתמכר, יאבד משקל, הגפיים שלו ישותקו מפעם לפעם, יהיו לו פצעים על הפרצוף, השיניים שלו ינשרו. סופר-אגו שמוכר את גופו בשביל עוד מנה. וההתנצלויות יעלמו גם הן, והאגרופים יהיו לגיטימיים, מכוונים היטב, ולעזאזל, אם היריב חוטף קשה מדי, ובכן, הוא היה צריך להגן טוב יותר.