תגים: צואה

שב עליי ותחרבן

Untitled

אני חושב קצת על אהרן שבתאי בזמן האחרון, וספציפית על ספר שיריו ״שמש, שמש״. זה ספר השירה היחיד שכתבתי עליו ביקורת במהלך שנותיי כמבקר, ואני חושב שהיה עדיף אילו לא הייתי כותב. לבקר שירה ולבקר פרוזה זה בעצם שתי עבודות שונות. בעולם מתוקן היו תקנים נפרדים לביקורות האלה. אני חושב שזו הביקורת היחידה שאני ממש מתחרט עליה, גם כי בקריאה עכשיו מתברר שטעיתי בה, טעיתי חמורות, וזה אולי הוגן להגיד דבר כזה גם ממרחק השנים וגם אם זה לא מכסה על הנזק. שיהיה ברור, זו לא רשימה שמעידה על כך ש״הנה, המבקר מודה שטעה וכל הביקורות שלו הן אולי טעויות״. לא. זו ביקורת יוצאת דופן, יחידה במעמדה, בגלל שלל אלכסונים שנפגשים בה ואין לי כאן המקום לפרטם והראשי שבהם הוא כאמור היותו ספר שירה, ואני איני מבקר שירה.

אני חושב על אהרן שבתאי מאז הערב לזכר גרשוני, ששבתאי דיבר בו. אני לא הייתי שם, אבל דנה זוגתי כן, והיא סיפרה לי על הדברים ששבתאי אמר, וזה היה כן ויפה מאוד, וקרה, כמו שקורה לי מדי פעם, שנזכרתי בביקורת ההיא, החובבנית – מותר לומר, אולי צריך, אולי חובה – אבל בניגוד לעבר זה לא נעלם, אני עדיין חושב עליו.

התייחסתי לא מזמן לשיר של שבתאי בטקסט שכתבתי למוסף הארץ על צואה בספרות: ציטטתי שם את שירו ״האויב״, שהיה איזו תופעת רשת ויראלית לעשר דקות, וכלל את השורה האלמותית ״אויבו של אהרן // הוא העצירות״. בטקסט שלי, שהתייחס למשמעותיות המגדריות של החרא בספרות, טענתי שהעצירות היא סוג של היריון גברי, והחשש שמבטא שבתאי הוא בעצם הפחד הזה מהתשוקה להיות אישה. זו פרשנות יפה לדעתי. כמובן שלצידה קיימת האמת הנוכחת, ששבתאי בגילו המתקדם מפחד מעצירות, כי מערכת העיכול כבר לא מה שהיה פעם וזה לא נעים, עצירות. שתיהן מתקיימות זו לצד זו.

אבל בביקורת שלי, מ-2005, כתבתי, אני חושב שבחוצפה, שששבתאי ״מעוניין בתפקיד של הילד בגיל הגן, שצורח ׳קקה׳ על שולחן הסדר על מנת לזכות במעט תשומת לב״, קצת לפני שזיכיתי את עצמי מראש מהאשמתי בפוריטניות כשהכרזתי ש״אין כל רע בשימוש במילים כמו תחת, זין או חרא, ומי שטוען שלמילים כאלו אין מקום בשירה היום משאיר את עצמו חשוף לטענות לגיטימיות על פוריטניות״. הטענה שלי היתה שהשירים של שבתאי ישירים ופשוטים מדי, משמשים רק כפלטפורמה לאג׳נדה פוליטית ברורה מאליה, ואזכורי החרא היא כסות לדבר הזה.

ועכשיו, כשאני עוסק כל הזמן בנוזלי גוף והפרשות ביצירות כתובות, אני צריך להתעמת עם היובל ההוא שכתב את הדברים האלה. החרא הוא כסות? ילד, החרא הוא הדבר עצמו!

רגע, לפני החרא. יש פרשנות יפה לשם הספר, ״שמש, שמש״ במובן המעט קלישאתי של ״אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר״. הטקטיקה העירומה הזו, הכביכול נטולת תחכום ואפקט לירי של שבתאי, להניח את המציאות בשיר, נועדה לחשיפת העוולה ולפעמים מספיק לקחת ידיעה חדשותית ולפרק אותה לשורות קצרות כדי שהיא תהפוך לשיר.

הנה: ״אני לא שונא את העם. / רובם מלפפונים / שטובים לסלט / או להחמצה / ומחירם זול. / המשכילים מתנפחים, / הופכים לקישואים, / לדלעות, למלונים, / יש בהם מעט סוכר / ובעיקר מים. / החיילים שראיתי / במחסום סופה / הובלו בג'יפים לרפיח / כמו בקבוקי בירה / או פחיות בשר. / אחרי שירוקנו אותם / הם יושלכו איתנו / לאותה ערימה. / האם אכעס / על בקבוק מובטל / או על פחית ריקה?״. תשמעו, זה יפה. אין פה שום דבר שצריך להוביל מבקר לכתוב, כמו שכתבתי, שזו ״פרובוקציה והשקפה מדינית גסה״.

או זה: ״אשא עיני אל ההרים / ומה אראה? / קוביות קוביות של רוע, / הרוע הברור, המאוית / בכתב המרובע / על טעמיו / כבימי קדם…״. אני חושב על הקוביות בטון הענקיות שמשתמשים בהן כמחסומים, שהן מפוזרות כמעט אקראית ובעצם ממש אקראית, כעונש קולקטיבי בכניסה לכפר שיצא ממנו מחבל, לדוגמא, או על שטח מרעה או מטע זיתים, ואין שום דבר פשטני באופן שבו שבתאי מחבר בין זה לבין המקורות היהודים ולבין הכתב העברי.

טוב, ולחרא. יש את השיר הנושא את שם הקובץ:

שֶׁמֶשׁ שֶׁמֶשׁ

אֵיךְ אַתְּ מְאִירָה

וּבָאָרֶץ חֹשֶךְ?

אֵיךְ לָרָאשִׁים לֹא חוֹדֵר

פֶּתֶק אוֹר

וְאֵין קֶרֶן

בְּחַדְרֵי הַלְּבָבוֹת?

וְאֵיךְ נָגְהֵךְ

נִשְׁפָּךְ חִנָּם

לַחַיָּלִים וְלַשּׁוֹדְדִים

אֶת

הָאֲדָמָה

בְּבִּידוּ, בְּבּוּדְרוּס, בְּבִּילְעִין?

אֵיךְ פָּנָסֵךְ

מַנְהִיר אֶת הַדֶּרֶךְ

לְמַכֵּי הַזְּקֵנִים

וּלְמַרְעִילֵי הַבְּאֵרוֹת?

שֶׁמֶשׁ שֶׁמֶשׁ

כַּנִּרְאֶה אֵינֵךְ שֶׁמֶשׁ

אֶלָּא גּוּשׁ צוֹאָה

אז אפשר בהחלט לקרוא את זה כטקסט עצלני, שמה שמוביל אותו הוא אג׳נדה פוליטית מובנת מלכתחילה. אבל איזו טעות, הצואה שמופיעה בסוף היא לא איזה צעקה פרובוקטיבית. היא מפתח. אני חושב על זה שתמיד מדברים על הירח כגוש של גבינה, ויש איזה מימד רומנטי כזה בהפיכת הירח לגוש של גבינה למרות שמדובר בעצם בהנמכה אידיוטית של גוף שמיימי מלכותי. מה רומנטי בגבינה? זה הירח! כך שהמילים ״גוש צואה״ הן לא בהכרח בעלות משמעות שלילית: כפי שהגבינה היא משהו חיובי למרות שמדובר בהנמכה, גם הצואה.

לפני זה: שבתאי בעצם מעמיד כאן את עצמו לביקורת. את סגנונו זה הפשוט והישיר, שכביכול נועד להעמיד לבחינה נוקבת ומטהרת את האמיתות הפשוטות. הרי שבתאי אומר כאן – הנה אור השמש שלכם, אותו מטהר ומחטא, שמסמן את הדרך לגזל וביזה, להתעללות. זה שיר על אוזלת ידה של הכתיבה שלו עצמו. צירוף מילים יפה, ״פתק אור״. פתק אור זה השירה הרי, מילים שנושאות איזו איכות עליונה, זוהרת. אבל לראשים לא חודרת השירה. שבתאי מצהיר: איך יכול להיות שאני כותב שירה מטהרת כאור השמש ושום דבר לא חודר לאותם ראשים?

אז הצואה: אמרנו שהצואה היא לא בהכרח דבר שלילי כאן. עכשיו זה בא ביתר שאת לאור הפרשנות של הפסקה הקודמת, שמסתייגת מהמעלות של השמש, האור והחום, כחיוביות כל כך. זאת אומרת, שבתאי אומר – חשבו רגע על המוסכמות התרבותיות-חברתיות שלכם, צואה – רע ומגעיל, אור וחום – נהדר וטוב, ותראו שזה לא ככה. מתחת לאור השמש מתבצע הכיבוש, ומה שלא כתוב בשיר, אבל הוא נוכח מאוד – שבחושך מתבצעת ההתנגדות.

החרא בכתיבה הגברית קשור הרבה לנשיות: לא ניכנס לכל המאגר הפסיכואנליטי של הכתיבה על צואה, נתייחס לזה כנתון: הצואה היא מה שדרידה קרא ״שייר ללא שארית״, תוצר הגוף שבניגוד לילד אינו נכנס למערך השארים, למשפחה. וזה תוצר גברי מאוד, הוא מבטא את התשוקה הגברית האבודה, חסרת התועלת, ללדת גם. וכששבתאי מטיח בשמש ״גוש צואה״ הוא גם יוצר הקבלה בינה לבין גוש הגבינה שחג שם לידה בשמיים, וגם מסמן אותה כתוצר הגבר: וולד שאין לו תכלית, שאין לו עתיד, שהוא הצגה. הצגה של אור וחום, הצגה של הקמת משפחה, ובעצם הליכה לאבדון.

טעיתי.

מודעות פרסומת