מבשלת בירה חובבנית מסמלת כיצד המילים ״אפרטהייד״ ו״כיבוש״ עושות את המסלול ש״גזענות״ כבר עשתה – אל היפה, המקובל, הלגיטימי

אז המילה ״גזען״ היא כבר מזמן לא מילת גנאי. כלומר, היא כן אצל שמאלנים. הם ייעלבו אם תקרא להם גזענים. אבל אבי אלקיים לא ייעלב. להיפך. הוא ״גזען גאה״, נאמן למורשתו של כהנא, אוהד בית״ר וכולי. אתם מכירים את הטיפוס, זה בכלל לא בנאדם אלא פרוטוטיפ, גנרי כזה, עם תכונות קולקטיביות. אחרי הרבה שנים שבהן גזענים התביישו קצת, ככה הרגישו לא נעים, בכל זאת, שונאים סתם בני אדם על בסיס אתני, נמאס להם. מספיק עם כל ההתייפיפות, ואלקיים מקבל 54 לייקים (יותר ממה שאני אקבל על הפוסט הזה) על הצעתו הנדיבה – ״תנו לנו נשק, אנחנו נדאג לשאר״:

אלקיים הוא דוגמת קיצון לאמירות מתונות יותר, שמעידות על תחושת ה״נקעה נפשי״ של הגזענים, שמסתכמות בתבנית: ״אם X זה גזענות, אז אני גזען גאה״, כמו שאפשר לראות אצל סמי מרציאנו ש״מתעב חלאות המבקשות רעתי״. ואם זו גזענות, ״אז אני גזען גאה״. גם מרציאנו סוחף את הקהל עם איזה 100 לייקים וגם תגובות מחברים טובים שמרגישים אותו דבר ואף יותר, כמו סאדי אלקיים שמכריז ״גזענות או נמות״ ועמנואל פז שמגדיר את עצמו ״גזען גאה ביהדותי״.

אריה כהן עושה גם הוא את המהלך הלוגי המתבקש ומכריז ש״אם לשנוא את מי שמבקש לרצוח את בני עמי וילדיי נקרא גזענות, אז…אני גזען גאה!״. גם חבריו של כהן תומכים בו ושלמה שלום מסביר ש״חונכתי לגזענות טהורה״, לא פחות.

ואחרון במקבץ החיובי הוא ניסים בן דוד שהגיע לקצה הלוגי של הנוסחה ״אם X אז Y״ עם ״אם לאהוב את עמי זאת גזענות אז כן אני גזען גאה״.

יש מי שמוצא בזה משהו יפה. שאומר שטוב שהאמת לפחות על פני השטח, קצת כמו הרבנים של הציונות הדתית שיוצאים מארונותיהם ועומדים בגלוי עם דעותיהם ההומופוביות, כמכריזים באותה נוסחה: ״אם לתמוך באהבת גבר לאישה, במוסד הנישואים, בערכים נורמטיביים לילדינו זה הומופוביה, אז אני הומופוב גאה״. אבל הלבנה של מילות גנאי היא מתכון חברתי מוכר לשימור והחמרה של מנגנונים קולקטיביים מקולקלים. אם להיות גזען זה בעצם בסדר, אין בעיה לטפל בה. הרי גזענות היא רק ״אהבת העם״, או ״שנאה למבקשי רעתי״, או ״התנגדות לרוצחים״.

אחרי שגמרו להלבין את ״גזענות״ על נגזרותיה השונות, הגיע הזמן לטפל במילים מסובכות אף יותר, ובעלות משמעות לאומית פרקטית בהרבה. ביום חמישי האחרון התקיים פסטיבל הבירה השני של תקוע, יישוב קטן וחמוד, שבתוכו כפר אמנים משגשג, השוכן במקום ציורי ותאב חיים בגדה המערבית, בגוש עציון, ממש ליד נוקדים המוכר כמקום שבו שר הבטחון נטע את אוהלו. בערך 3,200 איש גרים שם, ובערך 800 איש (לפי דברי המארגנים) טרחו ובאו לפסטיבל – חלקם אפילו מתל אביב! – כולל חברי להקת העתונאים נאג׳ חמאדי בראשות כוכב הרוק של התקשורת הישראלית דרור פויר, שיכול עתה לסמן וי אדום ליד הרובריקה הנכונה בטופס שתעביר ללהקה שרת התרבות, מירי רגב.

בפסטיבל הבירה הראשון של תקוע השתתפו לא פחות מ11 מבשלות מקומיות. בשני כבר צמח המספר ל14 – 12 מתקוע עצמה, ועוד 2 מנוקדים. די מרשים, באמת, ליישוב קטן כל כך. רוב המבשלים, מן הסתם, הם בשלנים חובבים, ולא מתיימרים לספק כמויות מסחריות, אפילו לא בסדר הגודל של מבשלות בוטיק זעירות. מדובר בחבר׳ה שמבשלים לחבר׳ה וקפצו על ההזדמנות להשתתף באירוע. אחת מהמבשלות שהצטרפו השנה היא מבשלת אפרטהייד. זה השם שבחרו מבשלי לבירה שלהם, כפי שאפשר לראות בהזמנה לאירוע – שבו לא ביקרתי, ייאמר מייד ומראש.

 

פויר החביב, נאמן לשליחותו העיתונאית, שם לב גם הוא לשם המוצלח מאוד שיווקית והעלה תמונה של הדוכן לחשבון האינסטגרם שלו, שמגלה חידודים לשוניים נוספים בהכרזה על הבירה כ״כובשת״, על רקע גדר ההפרדה, וציון ״מחיר הכיבוש״ במחירון. תכלס, מצחיק:

מי שצוחקים פחות על התרגיל השיווקי, אולי, הם תושבי תוקוע הסמוכה, כ6,500 פלשתינים שחיים את המציאות שזיכתה את ישראל, אצל חלק לפחות, בתיאור ״מדינת אפרטהייד״. הם כמובן לא יכולים להשתתף בפסטיבל הבירה של תקוע, אולי בצדק בנסיבות חיינו הנוכחיות. אבל תנאי החיים שלהם שונים מהותית משל תושבי תקוע בהרבה דרכים טריוויאליות בהרבה מאשר כן או לא לשתות בירה (שאולי בכלל לא יכולים לעשות זאת בגלל דתם), אבל נניח לזה כי זה בכלל לא משנה.

התגובה הרגילה להאשמה החמורה ב״כיבוש״ או ב״אפרטהייד״ היא זעם, או ביטול מוחלט, לא הפנמה מבודחת שלו. המילה ״כיבוש״ הפכה למילה ״אקיבוש״ כדי להגחיכה ולעקור ממנה את התוכן: הפוך ממה שקרה לגזענות. השימוש במילה ״אקיבוש״ אומר ״אין דבר כזה, כיבוש״, ההיפך מ״אני כובש גאה״. המילים ״כיבוש״ ואפרטהייד״ אינן מילים אווריריות ונתונות לפרשנות כמו ״גזענות״. זו שנאה פרטית ממניעים נפשעים, ואלו הן פרקטיקות שלטוניות בעלות השלכות פיסיות: משטר צבאי. פיקוח מים. הפרדה בכבישים. עוצר. הפסקת חשמל. דברים תכלס, של החיים, לא רגשות שליליים. הטיפול המתגונן במילים האלה, מבחינת הימין, הוא טעות: הוא פועל במסלול הקשה, המייסר, של הפרכת הטענות, של הצגת ההבדלים ביננו לבין דרום אפריקה (השוואה שלפעמים עושה נזק לישראל, כמו בטענה הנגדית שאכן יש הבדלים, ודרום אפריקה אכן לא הפציצה את עיירות השחורים), של הסבר מדוע אין כיבוש, מדוע עם לא יכול להיות כובש בארצו.

הבדיחה החמודה של מבשלת הבירה אפרטהייד היא שינוי כיוון אל האופציה המשחררת של חיבוק המילים הללו, בחזרה לנוסחת הקסם של ״אם X אז Y״: אם לאהוב את הארץ הזו זה כיבוש, אני אני כובש גאה. אם להגן על ילדיי מפני רוצחים זה אפרטהייד, אז וואלה, אני אפרטהייד גאה. יכול מאוד להיות שמבשלי הבירה ״אפרטהייד״ סבורים שישראל אינה מדינת אפרטהייד. יותר מזה, אולי הם מאותם מתנחלים מודעים וישרים מספיק שמכירים בעוולות הכיבוש, מתייסרים בגללם ומייחלים לימים אחרים של מדינה אחת לשני עמים, או איך שלא תקראו לחזון שאליו מדרדרת אותנו מדיניות ההתנחלויות. אבל בפועל, בשטח, ההלצה הזו היא ההכשרה של שמות העצם האלה כלגיטימיים. כעוד תיאור הגיוני של מצב העניינים שאליו נקלענו בעל כורחנו: אנחנו אשמים שאנחנו שונאים ערבים? הם מנסים לרצוח אותנו. אנחנו אשמים שאנחנו כובשים? הרי מעזה יצאנו ומאז יש גשם של טילים על הדרום. אנחנו אשמים בהפרדה? הרי אם אין הפרדה הם דורסים אותנו. אז וואלה, כן. אני כובש. ואלה, כן, אני אפרטהייד גאה.

אנחנו נמצאים בתחילתו של המהלך הזה, אבל הוא כבר לובש פנים וגוף, שמזכירים מאוד את מה שעשו ל״גזענות״. נאמנים למדיניות ה״מפסיקים להתנצל״, אפשר כבר לראות לאט לאט את צאצאי הפוסטים ההם, שגדלים ומתבגרים, וכבר אפשר לראות על פניהם חתימת שפם נאה וגברית. קולם מתעבה, אשכיהם מתנפחים, והם הופכים לפוסטים עצמאיים, שגדלו בבית אבא ויצאו לדרך משלהם. כאלה הם הפוסטים הבאים, כולם מהחודש האחרון, שמתחילים להתרגל ככה בעדינות למילה המכוערת הזו, ״אפרטהייד״, לגלות חן בפניה המגעילים, לחבק אותה למרות הרתיעה הראשונית, להבין שבעצם, וואלה, סתם שפטנו אותה לחומרה – סך הכל מילה נאה, ומה יש, מה בעצם כל כך נורא בה. היי, וואלה, אפשר קיבינימט לקבל פה קצת אפרטהייד? ככה דורשת פתאום אסתר ברנד. היא מייחלת לאפרטהייד. זה השלב הראשון. אין אפרטהייד. לא. אבל וואלה, יודעים מה, הלוואי שכן היה! כמוה אלעד לוין שמציע שאולי באמת הגיע הזמן לקצת אפרטהייד כדי שלא ירצחו אותנו, כי כידוע אפרטהייד זה חיסון חסר חסרונות לטרור. ואבי גרין הולך צעד נוסף. אולי יש אפרטהייד, אולי אין, אבי גרין לא יודע, אבל מה שבטוח לדעתו – מול יצורים כאלה זה מוצדק.