תגים: bjj

גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות

2014-US-Open-Nathan-Mendelsohn9-1

המחשבה שהאהוב שהרגע ניסה להרוג אותי לא יחבק אותי היא בלתי נסבלת

פורסם במקור במוסף הארץ, כאן.

אני שוכב על המזרן, על הגב, הברכיים שלי מכופפות, כדי למנוע מהגבר המזיע ששרוע בכבדות על החזה שלי להתיישב עליי. יד אחת שלו מתחת לעורף שלי, אחוזה יד ביד עם ידו השניה במה שמכונה Gable Grip. את האמה של היד השניה, לפי כל הסימנים, הגבר המזיע שעליי מנסה להחדיר לתוך הגרוגרת שלי. החדר מתחיל להחשיך, בעין שמאל מופיעים ניצוצות קטנים, והקולות מסביבי הופכים פתאום למתכתיים ורובוטיים. החמצן אוזל לי. אני מבין שהסוף קרוב – ודופק עם כף היד שלי שלוש פעמים על הכתף שלו. הוא משחרר מיד את האחיזה, רוכן מודאג לצידי, מניח יד על החזה שלי. אני מתנשם בכבדות ומסמן Thumbs Up קטן, שיידע שלא מתתי, ואז מצליח להתרומם. אנחנו לוחצים יד בהתלהבות. אחר כך, למעשה, לרוב אנחנו מתחבקים בהתרגשות, דופקים גם איזו קידה קטנה, ושוב מתחבקים. טוב, זה היה מדהים, מה שעברנו יחד.

אם למדתי משהו בזמן הקצר שאני עושה BJJ (ג׳יו ג׳יטסו ברזילאי), זה שאם אתם רוצים באמת להכיר מישהו… עזבו להכיר אותו – לאהוב אותו, תתגלגלו איתו על המזרן באחת מאמנויות הלחימה ששייכות לקטגוריית הגרפלינג – ג׳ודו, האבקות, סמבו, BJJ, או כל שאר האמנויות שלא עוסקות באגרופים ובבעיטות, קטגוריית הסטרייקינג, אלא בהטלה של היריב לקרקע והכנעתו באמצעות בריחים ובחניקות. יש אינטימיות שבירה שנרקמת בין שני אנשים שמתגלגלים על הרצפה במה שמהצד נראה בוודאי כמו רצף של תנועות חסרות היגיון ופשר, ומנסים כל אחד לגרום לשני להבין שעדיף לו לדפוק על המזרן כדי שהכאב יפסיק. אתה חייב להיות קרוב ליריב, לחבק אותו, לא לשחרר. הזעה שלו מטפטפת לך לעיניים, לפה. אתה שוכב עליו והוא עליך, מממשים זה את איברו שלו, מחפשים נקודות תורפה בגוף. ובניגוד לאמנויות לחימה אחרות – אם השעון לא יצפצף ויכריז על סיום הסיבוב, לאחד מכם יהיו את החיים של האחר בידיים שלו.

זו אחת הסיבות שלחיצת היד שלא קרתה בין אסלאם אל-שהאבי לאורי ששון מעסיקה את קהילת הגרפלינג העולמית, למרות שיחסי ישראל-מצרים לא בדיוק בראש סדר העדיפויות שלה. הישראלים רוצים לחשוב שהתקרית היתה אירוע פוליטי, והיא אכן כזו, אבל לא רק. הם רוצים לחשוב שהנושא שלה הוא יחסי ישראלים-ערבים, והוא אכן זה, אבל לא רק. האירוע הזה שייך גם לאנשים אחרים, מסיבות אחרות לגמרי, בדיון שונה לגמרי, באתרים איזוטריים מאוד עבור הקהל הרחב (ובעמודי הפייסבוק הרלוונטיים).

באתר הפופולרי BJJ Eastern Europe , שסיקר את הפרשה, חלק ניכר מהתגובות היו צפויות ושטחיות, ועסקו באחד משניים – העובדה שאל-שהאבי הוא פשוט מפסיד גרוע, חסר את הרוח הספורטיבית וכושל בהפרדה הקדושה (מתי אי פעם היתה כזו?) בין ספורט לפוליטיקה, כשהם מתעקשים לטעון שאפשר לעשות הפרדה מוחלטת בין התחום הצר והמקודש בפני עצמו של אמנות הלחימה לבין, ובכן, החיים עצמם, שבהם אל-שהאבי לא בדיוק יכול ללחוץ יד לכל ישראלי שמתחשק לו בלי שיהיו לכך השלכות בשטח; ודיון מסיבי בהתנהלותה הנפשעת-כן-או-לא של ישראל בשטחים והאם התנהלות זו לא הופכת את מעשיו של אל-שהאבי לנאצלים ואותו – לגיבור.

למדינות ערב יש תפקיד חשוב במשחק הג׳יו ג׳יטסו העולמי: איחוד האמירויות מארח את אחת התחרויות החשובות והגדולות של האמנות, וקולם של מתאמנים רבים שלא ממש משוגעים על ישראל וסיבותיהם עמם נשמע חזק בתוך הקהילה. צדוק בוזיד, שעבד במכון הג׳יו ג׳יטסו ״דה לה ריבה מרוקו״ (ממש ליד שדרות עזה ברבאט), הסביר בפייסבוק ש״אי אפשר לצפות מאדם להשאיר מחוץ לטאטאמי (המזרן) את תודעתו הפוליטית, הכבוד שלו או דתו״. אחר כך הוא הגזים קצת כשטען ש״כל הגברים הישראלים עושים שירות צבאי. כשאתה יודע שהיריב שלך כנראה הרג כמה פלשתינים אתה תשקול פעמיים לפני לחיצת ידו״. אחרים הסבירו, בפשטות צבעונית לרוב, שישראל היא מדינת אפרטהייד ואין סיבה ללחוץ את ידיהם של אזרחיה.

האירוע תדלק גם את שנאת האסלאם של כמה מתאמנים: אחד מהם, החגורה השחורה והמורה ברנדון קוויק, לקח קשה במיוחד את ההתנהגות של אל-שהאבי, ופרסם פוסט פוגעני בפייסבוק שבו תהה ״למה אנשים מתלוננים על חוסר הכבוד שלו? … האנשים האלה הורגים חפים מפשע באמצעות פיגועי התאבדות וטרוריזם. הוא לא לחץ יד של יהודי… דאאאא״. מהר מאוד הגיעו קומנטים שטענו שקוויק הוא בכלל מתחזה ואין לו חגורה שחורה, וכי הוא לא קול משמעותי בקהילה, אבל אחרים הצדיקו אותו ואף התלוננו על כך שנאלצו להחליף את הדרכון כדי להגיע לאותה תחרות באמירויות, רק כי היתה להם חותמת כניסה לישראל בדרכון הישן. אח, הצרות.

אבל עבור אחרים בקהילת הגרפלינג העולמית התקרית הזו נגעה בנקודה רגישה שונה: לא בדיוק שבירה של כללי האתיקה, אלא פריצת המסגרת הרוחנית של אמנויות הלחימה האלה. מבחינה אתית, הצופים צעקו לאל-שהאבי בוז, הוא ננזף וגורש מהאולימפיאדה בבושת פנים. מבחינה רוחנית, עבורי, כמי שעוסק בגרפלינג, לחיצת היד של הסוף (וכאמור, לרוב חיבוקים והתנהגות רגשנית בהרבה) היא קריטית, היא תוחמת את האירוע ומזכירה שמה שנראה כמו מאבק כלל בעצם התעלות רוחנית בזכות מאמץ פיסי משותף ועדין שכוללת את הבחירה לא להרוג מישהו הנתון לחסדיך, או הידיעה שהיית נתון לחסדי מישהו והוא נמנע מכך. אל-שהאבי פירק את זה.

הסטריליות של הקרב לא נובעת מכך שאסור להכניס אליו פוליטיקה או שחובה להפגין כבוד ורוח ספורטיבית. אי אפשר שלא להכניס פוליטיקה לספורט – לאולימפיאדה מעצם קיומה יש משמעויות פוליטיות. וכבוד, זה באמת עניין חמקמק למדי, ולא מוגדר מספיק טוב. אבל בקרב גרפלינג, תוך דקות ספורות, מתארגנת לה מערכת יחסים שלמה בין שני אנשים שלפני רגע היו, יכול להיות, זרים מוחלטים. הם מתחפרים זה בגופו של האחר, מתפלשים זה בזיעתו של האחר, לשים בבשר, חשים את הקושי של היריב, את הנשימה הכבדה שלו – יודעים בדיוק מה החולשות והעוצמות שלו. זה חלק מתחושת ההתעלות, ולמי שחווה את זה, המחשבה שהאהוב הזה יסרב ללחוץ לך את היד אחר כך עשויה להיות בלתי נסבלת.